מיומנה של אמא ברילוקיישן...
מזה חצי שנה שאני גרה במילאנו ויש לי כאן דירה וחשבון בנק וחברים ושגרת חיים, אז לבטח אפשר לחשוב שאני כבר מילאנזית לכל דבר ועניין, נכון? אז זהו שלא.
כשאהיה מילאנזית אמתית אז אצא בבוקר בהופעתי המוקפדת עם בגדי מעצבים.
באורח פלא אהיה דקת גזרה, יושבת בגו זקוף עם עקבים גבוהים על טוסטוס בוהק בדרכי לעבודה.
כשאהיה מילאנזית אמתית, התיק שלי יהיה מונח בהצלב או על פרק היד, הוא יהיה יקר להחריד אך לא מנקר עיניים, התווית המסגירה את שם המעצב תהיה חבויה בפנים ורק אני אדע וזה יהיה לי מספיק.
כשאהיה מילאנזית אמתית, יהיו לי ציפורניים קצוצות, משוחות בלק שחור בוהק ולשיערי יהיו גוונים זהובים עדינים והוא יהיה מעוצב באופן מושלם, גם החזקה שברוחות לא תוכל לו.
בהפסקת הקפה אספר לקולגות על סוף השבוע המדהים כשנסעתי ללוגאנו או לאגמים ואשתף בנונשלנטיות בתכניותיי
לחופשת הסקי הקרובה.
כשאהיה מילאנזית אמתית אכנס למסעדה בשעת צהריים ואזמין לי סלט, ללא לחם ועם טיפונת רוטב. אקנח באספרסו קצר חזק חזק שאגמע בלגימה אחת.
לא תחסר לי תרבות לרגע ואקפוץ לתערוכות שוות
במוזיאונים הרבים שיש כאן בעיר או אבקר בירידי
אמנות מתחלפים וגם אלך להופעות הכי שוות שיש
שמגיעות מכל העולם היישר לבירת העסקים
האיטלקית. לא יאוץ לי הזמן גם לא כשאשק לגיל
ארבעים במחשבות אם להביא ילד לעולם, שהרי יהיה
לי עוד כל כך הרבה להספיק.
כיאה לבת בירת לומברדיה המהוללת, אקפיד ללכת
אחרי העבודה לפלסטרה שלי, מכון הכושר היוקרתי
שבמרכז העיר ואצא משם כעבור שעה ומחצה מקולחת
ומסורקת למשעי, מאופרת ואלגנטית, לא מותירה זכר
לזיעה ששטפה את גופי זה מכבר. משם אחוש לפגוש חברות לאפרטיבו מפנק, ביד אחת דרינק ובשניה צלחת עם גבינות ואנטיפסטי שלקחתי מהבופה שעל הבר.
שם נקשקש בהתרגשות על הסיילים הקרבים ואיך נחרוש את גלריה ויטוריו עמנואל ונקנה פריטי מעצבים במחירים מוזלים.
בדרך הביתה אעבור בסופר השכונתי ואכניס לעגלת היד הקטנה מצרכים בודדים באריזות קטנטנות - עגבניות, חלב, גבינה, שמפו וזהו בערך.
כשאהיה מילאנזית אמתית אז אצא כל סוף שבוע למועדון וארקוד עד השעות הקטנות של הלילה. אלך לישון מרוצה עם מסכה מרגיעה לפנים שחלילה לא אראה עייפה בבוקר שלמחרת.
במחשבה שניה מתחילה להבין שגם אם דבק בי ממנה, לעולם לא אהיה היא.
מהדסת בנעליי השטוחות עם עגלת תינוק ברחבי העיר. התיק של פורלה עמוק בארון ובמקומו תיק רשת של שילב... פתאום קולטת שהלק בקמיצה השמאלית קצת מתקלף...
יושבת במסעדה וסוקרת בקפידה את תפריט הסלטים ומיד מזמינה את הפיצה עם הבצק השרוף בקצוות. מתה לקנח בקפה הפוך אבל לא רוצה לצאת בורה גמורה ומזמינה כפשרה מקיאטו.
הולכת לסופר ומפוצצת עגלה בקורנפלקסים,
חומרי ניקוי, מוצרי חלב ושאר מיני ירקות, מתנצלת
בחצי חיוך לאנשים שאחריי בתור שיש לי ארבעה
ילדים והם שומטים לסתות, אז נזכרת שאני חיה בעיר
שבה ממוצע הילדים למשפחה עומד על 0.75 .
מתחילה להבין לליבה של משפחה חרדית מבני ברק
שנקלעה בטעות למכולת בצפון תל אביב...
גם אני מחכה בהתרגשות לסיילים ומתכרעת על
זארה ומנגו. גוצ'י ופראדה לא כל כך ברדאר שלי עדיין.
אמנם נוסעת ללוגאנו ולאגמים בסופ"ש ורואה מקומות
חדשים וגם נהנית מאפרטיבו מפנק בבר שמתחת
לבית, אבל בלילות - מועדונים ממני והלאה...
נכנסת לפיג'מת דובונים לקראת לילה של הנקות וקמה טרוטת עיניים ובבוקר זה בהחלט ניכר על פניי...
ונראה שעד שאדמה ולו במעט למילאנזית אמתית, כבר אחזור ארצה ואצעד במדרחוב שלי בזכרון יעקב עם כפכפים
ואעצור כל דקה לומר שלום לכל הפנים המאירים, המוכרים, שאמנם לא יקראו לי סניורה ברוב נימוס
אבל לבטח יזכרו את שמי וזה יהיה די נחמד.